הייקו וסמוראים ורגע אחד של חיים 

החיים אצל כולנו הם ערך עליון, לפיהם אנו מכוונים את כל המהלכים והמטרות שלנו, כך שהחיים חלילה לא ייפגעו. הלוחמים ביפן הפיאודלית, סמוראים, היו אנשים שכמו קורצו מחומר אחר. הם לא הרגישו כאב, לא סבלו מקור, לא פחדו משום דבר, ומעל הכל, הם לא פחדו מהמוות. מבחינתם היה רק דבר אחד שנלקח בחשבון: המטרה, והמוות כלל לא היה בגדר שיקול. (הסיבות והנימוקים לא זו הרשימה לפרטם) ולא רק זה, בראש מורם הם תרו וחיפשו אחרי המוות שהיה עבורם גאווה. אם יצווה עליהם אדונם להתאבד, הם יעשו זאת ללא אומר, ובהרגשה שזכו בדבר הגדול ביותר שיכול ליפול בחלקו של אדם במהלך חייו. במילים אחרות, יש למען מה למות, המטרה, ולא מוות חסר תכלית כאותו כלב. למעשה אפשר לומר, שהסמוראים חיו כדי למות בכבוד.

על סמוראים אלו היתה אהובה מאוד שירת הייקו, ואף חלק מטקס ההתאבדות המסורתית, ספוקו, של אלו שנדרשו לכך, היה לחבר שיר הייקו אחרון. אם נבדוק את מהותה של שירת הייקו, ניווכח שהקשר בין הסמוראים לצורת שירה זו, הוא מחויב המציאות מבחינת האופי שלהם.

הייקו היא שירה אותה מנחים כללים נוקשים במיוחד. כל שיר הוא בן שלוש שורות, חמש הברות בשורה הראשונה, שבע בשנייה וחמש בשלישית, שבע עשרה הברות בסך הכל. וזהו מן הסתם השיר הקצר בעולם. תכליתו של השיר לציין בדייקנות רגע, תחושה, מקרה, התרשמות, של דברים שקשורים בטבע ובעונות השנה, אך לא רק. כיום אפשר למצוא שירת הייקו מודרנית שמדברת על מכוניות, מטוסים והחיים בצל הטכנולוגיה. משוררי ההייקו של התקופה הקלאסית הם בושון, איסה ובאשו, שהוא אולי הידוע מכולם. ניתן למצוא גם שירת הייקו מקורית בעברית, שהחוק היחיד עליו היא שומרת, זו הצורה של שלוש שורות.

ה'התקמצנות' במילים, השימוש רק בהכרחי, מכוונים ליצור התמקדות בלב לבה של החווייה, דיוק מוחלט של הרגע הזה. את מה שנרמז והוסתר, ישלים הדמיון והרגש של כל קורא באשר הוא. יש מי שיראה בהייקו גיבוב ריק של מילים, יש מי שיישב תחתיו ויקרא שיר אחד שילווה אותו יום שלם, ולאן שלא יביט ינסה לבחון ולצייר במוחו את הגלוי בשיר ויותר את הנסתר בו.

דרכו של סמוראי האגקורה, העושה שילוב בין הפילוסופיה של קונפוציוס וזן, ממנה גם מושפעת השירה הזו, דוגלת בכמה עקרונות לא מופשטים. מחשבה צלולה, מוח טהור, דרך יחידה, והתמקדות אך ורק בהווה. "מלבד תכליתו היחידה של הרגע הזה - דבר לא קיים. חייו של אדם הם שרשרת של רגעים. אם ישכיל להבין את הרגע הזה, לא יישאר לו דבר לעשות, לא יישאר לו עוד לאן לחתור," כלומר שהוא השיג את ההבנה והמטרה של חייו.

ההתמקדות ברגע הזה, הוא יסוד חשוב, אם נצליח להבין אותו ולפעול לפיו הרי שהורדנו מעלינו הרבה מסבלם של החיים.

טד בנג'רמינו מש"ק רישום קברות של יחידת חיל הרגלים ה-94 בצבא האמריקני, בימי מלחמת העולם השנייה, הגיע אחרי פרק זמן של עבודה למצב של אפיסת כוחות. היה עליו לפתוח את קברותיהם הרדודים-חפוזים של חיילים שנפלו, ביניהם גם חיילי אויב, היה עליו לדאוג לקבורה מחדש, לרישומים, למשלוח חפצים ליקירים, ושליחת הגופות האחרות למקומות המתאימים. כל אותו זמן היה טד מודאג עד עמקי נפשו שלא ייפלו טעויות, שיצליח להמשיך לעבוד, שיוסיף לשרוד תחת הנטל של הטיפול בחללים רבים. לבסוף הפך לשבר כלי, הוא היה הולך ובוכה במשך כל היום כולו. עד שהגיע לרופא צבאי חכם, שכך אמר לו:

"עליך לדמות מעתה את חייך לשעון חול. בחלקו העליון של השעון יש אלפים של גרגירי חול, וכולם עוברים לאיטם, באופן מסודר, דרך הצוואר שבאמצע. אין שום דבר שנוכל לעשות כדי להביא לכך שבכל פעם יעברו דרך הצוואר יותר מגרגיר אחד, מבלי להרוס את השעון. החיים שלנו הם כמו אותו שעון, כאשר אנו מתחילים את היום שלנו, אנו רואים לפנינו בלי סוף מטלות שעלינו להשלים, אבל אם לא ניקח את המשימות האלה אחת לאחת, ונעבוד עליהן באופן מסודר, סביר להניח שמהר מאוד אנחנו נתמוטט." אכן משל רב עוצמה. הסיפור מובא בספרו של דייל קארנגי "כיצד להפסיק לדאוג ולהתחיל לחיות".

יש לנו את הרגע הזה, והרגע הזה בלבד. לא נועיל בכך שנשב ונדאג לגבי דברים שיקרו בהמשך. והרי זה הבסיס לרוב הדאגות שלנו, רוב הדאגות הן בעיה עתידית כלשהי, שיש סבירות שלעולם לא תתרחש. דיה לצרה בשעתה. וכפי שנאמר בתלמוד, סוטה מ"ח. "מי שיש לו פת בסלו ואומר, מה אוכל למחר? אינו אלא מקטני אמנה." [-אמונה].

נכון הדבר גם לגבי העבר. בדרך-כלל אין סיבה הגיונית להצטער עד אכזבה עצמית לגבי דברים שקרו לנו בעבר, משום שהעבר כבר איננו, הוא לא קיים מלבד בתוך הזיכרון שלנו כך שבכל אופן אין דרך לשנות אותו. אנו מייסרים את עצמנו לשווא.

אמרו חז"ל: "העבר אין, והעתיד עדיין, וההווה כהרף עין - דאגה מניין?" כלומר, מה שהיה בעבר, כבר איננו. מה שיהיה בעתיד, עדיין לא הגיע. והרגע הזה, ההווה, הוא מחבר בין העבר לבין העתיד, והוא נמשך לרגע אחד. אם כן מהיכן באה לנו הדאגה?

רגע אחד אותו ניסו משוררי הייקו לנסח במילים ספורות. רגע אחד אותו מנסים מודטים לחוות את כל-כולו מבלי לפספס שבריר ממנו. רגע אחד שאנחנו יכולים לחיות.

אמר פעם חכם זן שהיה זקן מאוד אך נתן משל דווקא מהחיים המודרניים. "החיים שלנו הם כמו בטרייה," אמר. "הבטרייה לא מתה פתאום. היא מתה ברגע שהיא מתחילה לחיות. רגעים על רגעים של מוות מתמשך. עד שבסוף זה נגמר."

כך גם הבינו זאת גדולי הצדיקים, "כל ימי חיי מלמד אני את עצמי כיצד למות," רבי שמחה בונם מפשיסחה.

אולם השאלה היא: איך חיים את אותם חיים, כדי למות, בכבוד?

------------------------------

הצד ההומוריסטי

ביפן המירו את הודעות האזהרה היבשות של מייקרוסופט בשירי הייקו מעוררים. זה נראה בערך כך:

קרסו, חלונות NT
מסך כחול של מוות
איש לא שומע, צריחתך.

בתחילה שלג, אחר דממה
מסך של אלף דולר, מת
ביופי שכזה.

פסעת לתוך הנחל
המים כבר זרמו להלן
הדף שביקשת, לא נמצא.

חפש עוד ברשת.

------------------------------

שירי הייקו

איזה מזל!
העמק הדרומי
מביא שלג ריחני.
[באשו]

להיות ער
אומר שהוא כבר ישן.
ליל סתיו קריר.
[בושון]

מעל חלל של סלע
קיסוס תלוי.
מקדש קטן.
[שיקי]

פרחי הלפופית.
השמים מעל הרחוב
קדרו.
[איסה]

קול חלול של צעדים
ללא הפסק
בקרבת העששית הזו.
[קאקיו]

מתוך אוספים שונים,
בתרגום שלי.